מנת חובה בדיני הירושה

הדין הגרמני, בניגוד לישראלי, מקנה, עקרונית, לצאצאי המצווה, לבת/בן הזוג ולהורים עילת תביעה אובליגטורית בלבד למנת חובה, אם המצווה לא הוריש לקרובים הנ"ל, לפחות חצי מהירושה עפ"י דין (סעיפים 2303 והלאה BGB). היקף התביעה למנת חובה הוא חצי מהירושה עפ"י דין.
גם אם היו למצווים צא
צאים שנושלו, רשאים אותם צאצאים להגיש תביעה ולתבוע את מנת החובה. ירצו יתבעו, לא ירצו לא יתבעו.

זאת ועוד. הואיל ועסקינן בעילת תביעה בלבד, מכיר החוק הגרמני במקרים בהם מנת החובה תישלל.

אין על אף גוף בגרמניה ואף לא על הנהנים בצוואה את החובה לידע את הקרובים הנ"ל בדבר מקרה הירושה, עריכת צוואה, בקשה לצו קיום צוואה או על מימוש הצוואה. ידיעת או אי ידיעת הקרובים הנ"ל אינה רלוונטית כלל לעניין צו קיום הצוואה.

לעילת התביעה האובליגטורית כאמור למנת חובה, אין כל משמעות או השפעה על סדר היורשים, על הוצאת צו קיום הצוואה לגבי העיזבון בישראל, או על הקנייתו של העיזבון לזוכה בצוואה.

הדין הגרמני לא מכיר "בשמירה" על מנת החובה. אין מוסד כזה. יתרה מכך, ביהמ"ש בגרמניה לא תר אחרי יורשים או אחרי מי שזכאי למנת חובה. לא הנהנה בצוואה ולא ביהמ"ש בגרמניה אמורים להודיע לזכאים למנת חובה על פטירת המוריש או על זכאותם למנת חובה.